ירושלים    14.3.2016
 
מטופח או מוזנח   -  אחריות משותפת
 
במסעותיי ברחובות ירושלים פגשתי ידיד מתמודד לבוש בבגדי חורף למרות שהיה שרב בחוץ.
לאחר מכן פגשתי את בני שמכנסיו כמעט נופלות, כי שכח לחגור חגורה לה הוא נזקק מאז שירד במשקל. גם בני, גם המתמודד האחר, שהכירני ואמר לי שלום, היו עסוקים מאד בעולמם הפנימי הסוער, ולפיכך לא היו מסוגלים לשים לב ללבושם - זה לצורך להצמיד את המכנסיים למותניים בעזרת חגורה,
וזה להתאמת הבגדים למזג האוויר. התבוננתי בפרצופי האנשים סביבם ברחוב, וחשתי  תגובה של דחייה כלפי המוזרות שהתבטאה בהופעתם החיצונית של שני הבחורים.
נזכרתי שרק אתמול, היום הראשון של השבוע, בני יצא מקולח, מבושם, בבגדים נקיים ועם תיק מאורגן, כמו בכל יום ראשון, כשהוא עוזב את ביתנו, שם מוקדשת תשומת לב גם להופעתו החיצונית.
אבל, בימים שני, שלישי, רביעי, חמישי, כשאני פוגשת אותו, אני מגלה בגדים שלא הוחלפו, טלפון לא טעון ,זיפי זקן לא מתוכנן, מטבעות מפוזרות בתיק הגדול ולא בארנק, מעיל מיותר וכו'.  
ברור לי שבמהלך השבוע בני יוצא לעולם, בלי השגחה מיטיבה הנחוצה לו.
בקהילה התומכת, בה בני חי, ערוכים לטפל במשימות החיים הגדולות: תרופות, אוכל, ניקיונות, חברה. לעומת זאת, אין סיוע בסוגיות "קטנות" של החלפה בין בגדי קיץ לבגדי חורף, שימוש בכפפות לידיים רגישות, תפעול הטלפון הנייד, הכנסת רשימת כתובות, ואפילו העברת מידע אישי חשוב בזמן אמת.
הצוות עובד במערכת גדולה עם תפקידים מוגדרים, ואין יכולת של ממש להתייחס לצרכים כגון אלו שציינתי ודומים להם, בעיקר לגבי מתמודדים המתקשים יותר.
 בני זוכר עדיין את כללי התרבות שהיו לו טרם פריצת המחלה. אבל לעיתים  הוא זקוק לתזכורות בשלט קרוב. לפעמים נחוצה גם "דחיפה " קלה להשכמה בזמן, לרחצת בוקר  או לקניית משחות  גילוח ושיניים שאזלו. גם הוא, גם שותפו זקוקים להנחיות ברורות לגבי העישון בדירה, וגם לפיקוח כדי לשמור על בטיחותם ובריאותם.
 בני אינו מתנגד לסיוע  וגם לא מתנגד להשגחה, אך אינו מבקש דבר מיוזמתו. כאשר מתבוננים בו באכפתיות ומסייעים לו, מעט או הרבה לפי הצורך, הוא יוצא לעולם מטופח ולא מוזנח.
 
אני תמהה אפוא ושואלת : כאשר מתמודד זקוק להשגחה כלשהי ולליווי  חשוב, ואין כח אדם מספיק-  מדוע לא להסתייע  בכוחות משלימים, אף אם מגיעים מבחוץ ?  אני מבינה ששילוב גורמים חיצוניים במערכת פועלת אינו פשוט ודורש תאום ובקרה, אך הוא אפשרי ומסייע.
בהתנסות שלי גיליתי שסטנדרטים ו/או נהלים נוקשים של המערכת מפריעים למציאת מענים יצירתיים למצבים של חוסר. ידוע לי שהסטנדרטים  נועדו לתת שרות יעיל לרבים, אך אין  בכוחם לתת מענה לצרכים ספציפיים המיוחדים לחלק מהמתמודדים.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       מתמודדים עצמאים יכולים לרוב לפעול בכוחות עצמם. ואולם , לצערנו, בני עצמאי באופן חלקי בלבד. לפיכך, הוא זקוק לעזרה אישית, ואין זה מוגזם לבקש שיקבל את הסיוע ההולם את קשייו.
 
כשאני כותבת על אחריות משותפת אני מתכוונת לאחריות של האדם ושל כל המעורבים בטיפול, בשיקום, ובתמיכה בו. אחריות שאינה מוותרת על איכות חיים סבירה לכולם,  ובכלל זה למתמודדים  המתקשים יותר בניווט חייהם, כך מונעת את ההשפלה והכאב שבהזנחה.
אי אפשר להחזיר לבני את בריאתו שאבדה עם התפרצות המחלה הממושכת, אך אפשר ואפשר לסייע לו  להשתלב בעולם  באופן מכובד.
 ברור לי שהנחה זו נכונה ושרירה גם לגבי חבריו המתמודדים, נפגעי הנפש, אלו הזקוקים לפחות סיוע, ואלו  הזקוקים לסיוע רב אף יותר ממנו.
אני פונה לכל  המעורבים בתחום בריאות הנפש  וקוראת להם לקחת אחריות, ולדאוג למשאבים מסייעים  מגוונים ונגישים  עבור מי שזקוק להם כדי  למנוע הזנחה ולאפשר טיפוח.

מיכלי

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

_______________________________________________________________________________________________________

תנאי שימוש |  הפוך לעמוד הבית  | מפת האתר | הוספה למועדפים  |    [חזור למעלה]

לייבסיטי - בניית אתרים